החלטה בתיק ת"א 25249-10-12

1.      לפני בקשת הנתבעת 3 (להלן: " המבקשת") להורות לתובע (להלן: " המשיב") על הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, בהתאם לתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: " התקנות") כן עותרת המבקשת לפטור אותה מתשלום חלקה בשכר טרחת המומחים שמונו על ידי בית המשפט.

2.      עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף שלטענת התובע ארעו לו, בשל כך שנתקל במגרעת במדרכה ונפל. התביעה הוגשה נגד הנתבעת-1, המחזיקה לכאורה בשטח, הנתבעת-2, במעמדה כמבטחת של הנתבעת-1 וכנגד המבקשת שלפי טענה שהציגה הנתבעת-1, לפני המשיב עוד לפני הגשת התביעה, ביצעה עבודות במקום.  טענה זו של הנתבעת 1, הועלתה על הכתב בתכתובות למול המשיב כמו גם בכתב ההגנה שהוגש מטעמה.

3.      לטענת המבקשת, אין יריבות בינה ובין המשיב היא אינה הנתבעת הנכונה והטענה, כי ביצעה עבודות במקום במועד הרלוונטי חסרת בסיס עובדתי. המבקשת טוענת עוד, בעקבות בקשה שהגיש המשיב לפטור אותו מתשלום שכר טרחת מומחי בית המשפט, כי המשיב חסר אמצעים וצפוי להיות קושי להיפרע ממנו ככל שהתביעה תדחה.

4.      הכלל הוא, כי תובע יחויב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע כאשר נראה שיהיה קושי בגביית ההוצאות, אם ייפסקו לחובת התובע [בג"צ 269/01 רסולי נ' בית הדין הרבני האזורי ואח' תק-על 2001 (1) 1781]. הקושי הצפוי בגביית ההוצאות יכול שיתבטא בכך שהתובע מתגורר מחוץ לישראל, לרבות בשטחי הרשות הפלשתינית, ואין הוא יכול להצביע על נכסים הנמצאים בישראל שמהם יוכל הנתבע להיפרע [רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון אברהים, פ"ד נח(5) 865], או במקרה שהתובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9(2) לתקנות או שהמציא מען לא נכון ובכך גילה לכאורה כוונה להכשיל את הנתבע בגביית ההוצאות [רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ ואח' תק-על 2001 (2) 537; רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1)647].

כפי שצוין לא פעם בפסיקה אחד השיקולים שבית המשפט רשאי להביא בחשבון, הוא סיכוייו של התובע להצליח בתביעתו, אלא שהדבר צריך להיעשות בזהירות מרבית, על מנת שלא יהיה בהחלטה משום חריצת דין בטרם עת [רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ ואח' תל-על 2001 (2) 537].

באשר לדרישה לחייב תובע בהוצאות מחמת היותו חסר אמצעים, נקבע בפסיקה, כי היותו של תובע חסר אמצעים אינו מהווה כשלעצמו נימוק לחיובו בהפקדת ערובה, משום שהדבר נוגד את העיקרון הבסיסי לפיו אין למנוע מאזרח את זכות הגישה לערכאות, רק משום חוסר יכולתו הכלכלית להבטיח את הוצאות הנתבע. [רע"א 6301/94 יערי נ' משטרת ישראל תק-על 95 (1) 1009; רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון איברהים, פ"ד נח(5) 865, רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1)647], וראו כדברי השופט א' גרוניס ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865):

"הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650). יש הסוברים, כי קיומה הוא תנאי לקיומן של שאר זכויות היסוד (רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 629). זכות זו נתונה לכל, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי. ייתכן שעצם היכולת לפנות למערכת השיפוטית, היא זכות קניין המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן לראותה אף כזכות הבאה לשרת זכות אחרת, של תביעה בגין פגיעה בקניין (ראו, ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (1999) 26). יחד עם זאת, הוסמך בית המשפט בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (ראו למשל, רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן (לא פורסם); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846)".

ובהמשך:

"בתקנה 519 עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים בהם ייעשה שימוש בתקנה. הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. גם כאן, לא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית. ואולם, במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו".

5.      בחינת הוראות החוק והכללים שנקבעו בפסיקה מביאה לטעמי למסקנה ברורה, כי מקרה זה אינו נכנס בגדר המקרים בהם מוצדק לקבוע ערובה להוצאות. לא רק שהמשיב אינו תושב זר ואף לא הועלתה טענה, כי המציא מען לא נכון או ניסה להסתיר את כתובתו, אלא אף לא הוכח, כי הוא חסר אמצעים במידה שלא יוכל לעמוד בתשלום הוצאות ככל שיוטלו עליו. כך על אף טענות המשיב בנוגע לאמצעיו הכלכליים הדלים, לא פטר אותו בית המשפט מן החובה לשאת בחלקו בשכר טרחת המומחים. מדובר באדם, שלפי הטענות והמסמכים שהציג, עובד בעבודה קבועה, משתכר ועומד בתשלום חובותיו והלוואות שנטל.    

יתירה מזו, בהתחשב בטענות הנתבעת-1, הטוענת לאחריות המבקשת ככל שתמצא אחריות, קשה לקבוע, כי מדובר בתביעה חסרת בסיס כפי שמנסה המבקשת לטעון. לא נעלם מעיני, כי הנתבעת 1, חזרה בה מהודעת צד ג' שהגישה נגד המבקשת, אולם הנתבעת 1, נמקה זאת בכך שממילא המבקשת היא צד בהליך ולא חזרה בה מן הטענות העובדתיות שהעלתה בכתב ההגנה בנוגע לאחריות המבקשת, או מן הדברים הכתובים במסמכים ששלחה למשיב (ראה דברי ב"כ הנתבעת 1 בפרוטוקול הדיון מיום 26/1/14, עמ' 2, שורות 14-16).

מכל הטעמים האמורים לעיל, גם איני רואה הצדקה לפטור את המבקשת מתשלום חלקה בשכר טרחת מומחי בית המשפט.

הבקשה נדחית.    אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב אדר ב תשע"ד, 24 מרץ 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: